כתב: איתן דרור פריאר

איירה: נעמה בנזימן

​

אֶת רוב הדֶרך עשׂיתי בְּעיניים עצומות. אני מַכּירה אֶת הרחובות טוב מאוד, זאת לא בעיה. בַּתחנה השלישית אחרֵי המכולת מְבַקְשים מֵהנָהג לָרֶדת, הולכים חמישה צעדים, אולי קצת יותר, ואחַר כך חוצים אֶת הכביש בְּמַעבר החצִייָה הגדול, וּמִשָם עוד שלושה רחובות, לא ארוכים ולא קצרים, וּפוֹנים יָמינה. הולכים עוד קצת, ואחרֵי הגָדר הלבָנה עוברים בְּגינה קטנה וּמַגיעים לְבִניין 41 ועולים לַקומה השלישית ודופקים על הדלת שלוש פעמים וּמְחַכּים עוד קצת ואחַר כך פותחים אֶת הדלת לבד, כי סבא וסבתא מִתחַבּאים, כָּרגיל - הם חושבים שאני מוּפתַעת בְּכל פעם מֵחדָש.

 

אוּףףףף! איפֹה הם מִתחַבּאים? בְּדֶרך כלל הם מֵאחורֵי הספה, קופצים עליי מיד כשאני נִכנֶסת, או מִתַחת לַמיטה בחדר השֵינה,וזה מְעַצבּן נורא, כי סבתא צוחקת וּמיד מְגַלָה איפֹה הם מִתחַבּאים, וסבא שולח ידיים החוּצָה וּמבקש שנִמשוך אותו וּמִתעַצבּן כי זה מדגדג לו, ואחַר כך אומר "של מי היה הרעיון הטיפשי הזה להִתחַבּא מִתַחת לַמיטה?" וסבתא שוב צוחקת. אוּףףף, איפֹה הם? גם לא מֵאחורֵי הווילון וגם לא בָּארון של המַטְאֲטֵא. "סַ—בּא, —סַ—בְבְתא, איפה אתם?

 

אני שומעת רעש מֵהמִרפֶּסת. למטָה, בַּגינה מאחור, אני רואָה אותם. הם עומדים ליד עץ. לְסבתא נעליים גבוהות שחורות עִם שׂרוכים, וסבא בסנדלים ובגרביים כחולים. סבתא מחזיקה מַעדֵר וסבא שותל.

"שלום", אני צועקת, "הִגעתי".

"תִראו מי בא!" סבתא אומרת, "ילדה לְתִפאֶרת!"

"אנחנו שותלים עץ צַפְצָפָה", סבא אומר בחיוך גדול, "עֲצֵי צַפְצָפָה גְדֵלים מהר מאוד וזה נפלא", והוא מחזיק בְּענף בִּקְצֵה העץ, ועוד לִפנֵי שהוא גומר להגיד אֶת המשפט העץ כבר מַגיע לַקומה הראשונה, וסבתא צועקת "תיזהר!" אבָל סבא לא שומע כי עד שהיא גומרת לִצעוק העץ כבר בַּקומה השנייה, והַשמיעה של סבא כבר לא מי יודע מה. בְּיד אחת סבא מחזיק בענף, הרגליים שלו מְרַחפות בָּאוויר והוא מפריח לי נשיקה, ועוד לִפנֵי שהנשיקה מַגיעה אליי העץ כבר בַּקומה השלישית, ממש לְיָדי, ואני עוזרת לְסבא לָרֶדת לַמִרפסת, וסבתא צועקת מִלְמַטה "לָמה דווקא אני צריכה לַעלות בָּרֶגל?"

סבא מְנַעֵר אֶת המכנסיים וסוחב אותי מִיָד בַּיד: "בואי, אַת חיֶיבת לִראות, מהר, לִפנֵי שסבתא תגיע."

מחלון חֲדר האמבטיה מֵציץ כדור ענקי, כדור פורח אדום וכחול יְרַקרק, וסבא מניח קֶרש בין החלון לְסַלסילת הקַש של הבלון. "זהירוּת", הוא אומר, "לאט- לאט", ואנחנו פוסעים בין שָמַים לָאָרץ וקופצים אל תוך סל הקש, וסבא מְבַקש שאֶעזור לו להתיר אֶת הקֶשר, כי אני עושָׂה אֶת זה הכי טוב בעולם, וּבתוך שתי דקות אנחנו פורחים, הכדור מְטַפּס וּמטפס ומטפס ועוֹבֵר מֵעָנן אחד לענן אחֵר וּלעוד אחד ועוד, אולי עשָׂרה עננים, ואנחנו הכי גָבוה שאֶפשר, וּלפֶתע ליד ענן גדול ולבָן עם פסים אפורים סבא אומר: "הִגענו, אֶת הכדור, נִילְצ'וּק, תִקְשְרי מהר", ואני קושרת אותו מיד וסבא אומר לו: "אל תִברח!" ולי הוא נותן יד.

"נִילִי, תִראי", סבא מַצבּיע קָדימה.

 

בִּקצֵה הֶעָנן יושבים שני אנשים זקנים, בני יותר מִמֵאה, וּמַחזיקים ידיים, וסבא קורא בקול רם: "סבתא רָחֵל, סבא חַיִים", וּמַתחיל לָרוץ אליהם וַאני אחריו מִתנַשֶפת, וסבא אומר: "זאת נִילִי שלי", ולי הוא אומר: "הִנֵה סבא וסבתא שלי", והם מושיטים לי יד וגם חפיסת שוקולד וסבא אומר "וּמה איתִי?"

וּמִיָד מופיעה עוד חפיסה, וסבא פותח אותה ואוֹכֵל ואוכל, וסבתא רָחֵל אומרת: "מִיכָאֵל, בנימוס", וסבא מִשתַדֵל מאוד, ואחַר כך אנחנו יושבים, וסבא חַיִים מְסַפּר על סבא שלו ועוד שוקולד, נשיקה וחיבוק, וסבתא רָחֵל אומרת לסבא מִיכָאֵל: "אתה כבר צריך לִהיות בַּמיטה, ולא רק אתה." סבא מַבּיט בי וגם סבתא רָחֵל וסבא אומר: "עוד קצת, בבקשה", וסבתא רָחֵל אומרת: "בלי וִיכּוּחים, אני מְבַקֶשת מאוד."

 

אנחנו חוזרים לַכּדור הענקי הצבוע כולו באדום וּבְכחול יְרַקרק וּמַתירים אֶת החבל, ועוד לִפנֵי שאני מספיקה לִספּור עד עֶשׂרים, אני שומעת אֶת סבתא צועקת בְּקוֹל: "נִילִי? מִיכָאֵל?"

אנחנו נכנסים מחלון חֲדר האמבטיה בְּשֶקט בשקט, וסבתא עומדת שָם ושואלת: "איפֹה הייתם?" וסבא צוחק וַאני מְחַיֶיכת ולא מְגַלָה.

 "בסדר", סבתא אומרת, "נִילְצ'וּק, אַת - לַמִקלַחת ואתה רֵד להשקות אֶת הגינה".

מִקלַחת קצרה, וצִ'יק צָ'ק אני כבר בַּמיטה.

"סבתא"

"מה?"

"גם לָך יש סבא וסבתא?"

"ברור."

"ואַת אוהבת אותם?"

"ודאי."

"והם יותר זקנים מִמֵך?"

"אפילו."

"הם יבואו לבקר?"

"אמממ... אולי", היא אומרת.

"מתי?"

"באחד הימים."

"ואפשר עוד סיפור? אחרון ודי?"

"ודאי."