איתן דרור פריאר
סופר ומוסיקאי
איתן דרור־פריאר נולד בירושלים. למד מוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והלחנה לקולנוע בבית הספר הגבוה למוזיקה רימון. הוציא עד כה שני דיסקים משיריו. מ-2010 מופיע ברחבי הארץ עם
“אנסמבל דרור - שירה עברית", שהקים ומנהל.
ספרים וסיפורים
האצבעות על הגבעה
הוצאת עם עובד, 2015
וכך זה מתחיל: "היית צעירה מגילי עכשיו. התיישבת על הקרש ואחזת בשרשרות המתכת. אני עמדתי מאחורייך ודחפתי את הנדנדה. מדוע התרגשתי כל כך? ומדוע אני עדיין זוכר את זה? אולי כי עד אז היה רק אסור או צריך, ונדנדה היא לא אחד מן השניים. אולי בגלל הערב שהפתיע אותנו, ועוד לא מצאנו מקום ללינת לילה, ואחי הקטן אמר: "אם רק אבא היה כאן עכשיו," ואחותי שמה יד על פיו ("אל תגיד"). על עץ סמוך רקדו שני סנאים, ואני קיוויתי שיום אחד אוכל לדבר אתך."
ומי גר במגדל
הוצאת עם עובד, 2019
וכך זה מתחיל: אסתר המורה רשמה באותיות של זהב על בריסטול שחור ותלתה מעל לוח הכיתה: "ואהבת לרעך כמוך", שיננה באוזנינו דינים ומצוות, אבל ידעה שאלוהים הכי אוהב את אשרת לרמן, שיש לה שיער שטני, ושאף פעם לא היו לה כינים.
כיתה ה, הצגת פורים, אימא בכתה בדרכנו חזרה הביתה. אסתר המורה העמידה את לבנה הענייה בתפקיד הצריח בשער העיר, בקצה הבמה, שלא תזוז ולא תאמר מילה. את ראשה כיסה בד חום, ורק העיניים נראו שם — שני חורים, שחור־לבן.
בשתי ידיים קשות אימא מתחה את חולצת השבת, זו הלבנה עם צווארון הרקמה באדום וזהב, ואחר כך קמה, הישירה מבט לעברה של המורה אסתר. כולם הסתכלו ואני התביישתי כשבקול מעושן אמרה: "את לא ראויה להיות מורה."
לא תאהב
הוצאת עם עובד, 2022
וכך זה מתחיל: אז, בנחל אל-על, בירידה למפל הלבן, ביום קיצי של תחילת סתיו בתוך מרחבי צהוב כשהעלווה הירוקה רק החלה לכבוש את הקרקע, ראית אותי לראשונה ללא התפאורה שהיא והוא הלבישו עלינו.
כשהשביל נהיה צר הלכת שני צעדים לפני, נדמה היה לי שאתה מסמן את הבכורה, כפי שעשית בעבר. מדי פעם שלחת יד לעברי, נוגע קלות בבטני, הזהרת: "פה האדמה רטובה, שים לב". כשמעדת ליד שיחי הצבר חשתי הקלה, שלחתי יד ומשכתי אותך. כעבור רגע קראת אלי: "מיקי תראה", והצבעת אל מעבר לשיח אברהם, שעמד בראשית לבלובו והסתיר את הנוף. "אני חושב שזה קרקל שם", קפצת נסער, "תסתכל, תסתכל". הקרקל נעלם לפני שהספקתי לראות, ואני הצטערתי. אף פעם לא ראיתי קרקל בטבע, ואילו ראיתי אחד, הוא היה בוודאי הזיכרון החזק ביותר מהטיול ההוא.
אז עוד ספרתי ניצחונות, כמו שהיא והוא עשו ביניהם ובינינו - אתה ראית קרקל, אבל אני לא מעדתי. אנחנו שווים, בינתיים.
הקסם היפה בעולם
הוצאת עם עובד, 2019
וכך זה מתחיל: שְׁבוּעַיִם לְאַחַר שֶׁנָּשְׁרוּ פִּרְחֵי הַפָּרָג הָאֲדֻמִּים וְהַשָּׂדוֹת הָרְחָבִים נִצְבְּעוּ חוּם וְזָהָב, עָלִינוּ עַל הַגִּבְעָה שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי אֲסַם הַתְּבוּאָה, טִפַּסְנוּ עַל עַנְפֵי הָעֵץ הַזָּקֵן וְחִכִּינוּ לְקִרְקַס הַפִּיל הַכָּחֹל, שֶׁהַמּוֹדָעוֹת הַמְּבַשְּׂרוֹת עַל בּוֹאוֹ הַקָּרוֹב כְּבָר הִצְהִיבוּ.
עָבְרוּ עוֹד שְׁלוֹשָׁה יָמִים עַד שֶׁאַחַר צָהֳרַיִם אֶחָד שָׁמַעְנוּ רַחַשׁ עָמוּם שֶׁהָלַךְ וְהִתְעַצֵּם. מוֹמוֹ הָאָרֹךְ הִתְרוֹמֵם בִּקְפִיצָה וְצָעַק, "הַפִּילִים בָּאִים!" וְאַחַר כָּךְ רָץ בִּמְהִירוּת אֶל כְּבִישׁ הֶעָפָר הַיּוֹרֵד אֶל הָעֵמֶק, וַאֲנַחְנוּ, יַלְדֵי הַכְּפָר, אַחֲרָיו.
הַמַּשָּׂאִית חָרְקָה וְקִרְקְשָׁה וּפָלְטָה עַנְנֵי עָשָׁן שָׁחׄר כְּשֶׁעָלְתָה בַּשְּׁבִיל הַמִּתְפַּתֵּל אֶל הַכְּפָר, וְנִרְאָה שֶׁבְּכָל רֶגַע יִבְרְחוּ לָהּ הַגַּלְגַּלִּים לַצְּדָדִים.
שמוליקשלי
מגזין עיניים לילדים / גליון 214 / הארץ
וכך זה מתחיל: פַּעם אחת בחודש, ביום שישי, קצת לִפנֵי כניסת השבּת, היה שְמוּלִיקְשֶלִי בא הביתה. אימא שלו הייתה מחכָּה לו בפינת הרחוב, נִשעֶנת על גֶדר האֶבן, מִדֵי פעם מִתרוֹממת על קְצוֹת האצבעות ושולחת מבּט קָדימה. מהמרפסת היה אֶפשר לִראות אֶת המִטפּחת הכחולה ואֶת שתי הצמות האפורות שריקדו על גבּה.
שני צִפצופים שנִשְמְעו מִמַעלֵה הגִבעה היו הסימָן שההסעה מַגיעה. יוֹסִי ואני דִילַגְנו בַּמדרגות שתיים־שתיים לְמַטָה לִראות איך הנהג יורד לפתוח אֶת הדלת מהצד של המכונית בִּשביל שְמוּלִיקְשֶלִי ואומר בְּקול עבֶה לאימא שלו: "מה שלומֵך היום גִיבֶרת?"
איור: נטלי וקסמן שנקר
סַבָּא וְסַבְתָא
מגזין עיניים לילדים / גליון 138 / הארץ
וכך זה מתחיל: אֶת רוב הדֶרך עשׂיתי בְּעיניים עצומות. אני מַכּירה אֶת הרחובות טוב מאוד, זאת לא בעיה. בַּתחנה השלישית אחרֵי המכולת מְבַקְשים מֵהנָהג לָרֶדת, הולכים חמישה צעדים, אולי קצת יותר, ואחַר כך חוצים אֶת הכביש בְּמַעבר החצִייָה הגדול, וּמִשָם עוד שלושה רחובות, לא ארוכים ולא קצרים, וּפוֹנים יָמינה. הולכים עוד קצת, ואחרֵי הגָדר הלבָנה עוברים בְּגינה קטנה וּמַגיעים לְבִניין 41 ועולים לַקומה השלישית ודופקים על הדלת שלוש פעמים וּמְחַכּים עוד קצת ואחַר כך פותחים אֶת הדלת לבד, כי סבא וסבתא מִתחַבּאים, כָּרגיל - הם חושבים שאני מוּפתַעת בְּכל פעם מֵחדָש.
איור: נעמה בנזימן
מחבואים
מגזין עיניים לילדים / הארץ
וכך זה מתחיל:
"נִילִי, אני מבַקֶשת שתִסתַּכּלי עלַיי!"
"אוּףףף, מה אַת רוצה?"
אני לא מבינה מה חָשבת לְעַצמֵך!"
"זו לא אַשמָתי."
"אצל נִילִי זה תמיד לא אַשמָתהּ."
אימא הִסתַכּלה על אבא, שהִסתַכּל עלַיי ואמר: "השְטוּיוֹת שאַת עושׂה מַשאירות אותי בלי מילים."
"אז אֵיך זה שהיו לךָ כמה מילים עכשָיו?"
אבא הֶאדים, אני חושבת שראיתי עשן יוצֵא לו מהאוזנַיִים. "עשׂית מַעשֶׂה מטוּפּש," הוא הֵרים אֶת הקול, "ואַת חצוּפה לְתִפאֶרת."
"זה בִּכלל בִּגלל טוֹם. זה בִּגללו, וזֶהו!"
אוּףףףף.... בֶּאמת, אני נִשבַּעת לכם, זה הכול בִּגלל טוֹם.
"בואו נשַׂחק מַחבּואים בַּשכוּנה שלְיַד הנמל," הוא אמר, "כי שָם עוד לא הִתחַבֵּאנו אף פעם, וְיִהיו מלֵא מַחבואים חדשים."
איור: גלעד סליקטר
הגבירה עם החמוס
מגזין עיניים לילדים / הארץ
וכך זה מתחיל:
זעקות שבר מהקומה השנייה של הארמון העירו אותי, קפצתי מהמיטה מבוהל. לא זכרתי היכן הנחתי את הנר כשהלכתי לישון. שלחתי אצבעות לכל עבר, מגשש. דלת חדרו של רב המשרתים זו הסמוכה לחדרי נפתחה ברעש גדול, שמעתי את רב המשרתים קורא בשמי תוך כדי ריצה "רוברטו, התלבש ובוא מיד". בזו אחר זו נפתחו הדלתות בחדרי המשרתים, המשרתות, כולם רצו מעלה לקמה השנייה.
"החמוס של הגברת צ'יצ'יליה ברח" לחשה באוזנינו המשרתת האישית של הגברת "והוא ניתן לה במתנה מהדוכס בדיוק לפני שבוע"
ציור: לאונרדו זה וינצ׳י